האמנם לא נמכר מוניטין כי המחיר למניה אחיד?
בבואם לבטל את פסק דין המחוזי באשר למכירת מוניטין נשענו שופטי העליון גם על הטענה שבעיסקה נקבע "מחיר אחיד למניה": התמורה למנית הנישום (שמכר גם מוניטין) זהה לתמורה למניה של מחזיק מקרב הציבור שלא מכר מוניטין.
* * *
האמנם מחיר אחיד?
מדובר בעיסקת מיזוג בה לבעל השליטה אין עיניין אישי עודף ולכן הוא רשאי ואף נטל על עצמו בפועל שורת התחייבויות נוספות (לרבות העברת מוניטין) ביחס למחזיקי מניות מקרב הציבור וכל עוד אין לו זכויות יתר על פני הציבור (כגון תמורה גבוהה יותר למניה), הוא רשאי להשתתף באסיפה הכללית המאשרת את המיזוג וקולותיו נספרים כמו קולות של כל מצביע אחר.
בית המשפט המחוזי נדרש לטענת רשות המיסים ביחס ל"מחיר האחיד", העמיק בסוגיה ופסק (סעיפים 114 - 117
ל'פסק דין המחוזי' באתר זה): "קריאה מדוקדקת של ההסכם, מלמדת כי בכל מקרה (ללא קשר לסוגיית המוניטין) התמורה ששולמה למערער (ריזמן) 'פר-מניה', היתה עשויה להיות נמוכה מהתמורה 'פר-מניה' לבעלי מניות אחרים...משמע, באופן אינהרנטי בהסכם, לא נקבעה תמורה 'אחידה' לכל מניה, כך שממילא אין כל נפקות לטענה זו..." (ההדגשה במקור, סוף ציטוט).
מדוע פסק דינו של בית המשפט העליון מתעלם מקביעה עובדתית זו של המחוזי?
* * *
סתירת פסיקה קודמת בעליון?
פסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין "אינווסט" מיום 15/12/2003 מוכרת לכל מי שבקיא בדיני המס בישראל וכוללת גם את סוגיית מכר המוניטין האישי של שלמה שרון. בפסיקה זו קיבל העליון את עמדת שרון והכיר במכירת המוניטין האישי שלו. אף שמחיר המניה של שלמה שרון היה זהה למחיר המניה של אישתו נקבע שהתמורה למניה שקיבל שלמה שרון תוקצה הן למכירת מוניטין והן לרווח הון, ואילו התמורה הזהה למניה שקיבלה אישתו תוקצה לרווח הון בלבד.
היינו, אפילו אם כן הייתה העיסקה במחיר אחיד (ועל פי ממצאיו העובדתיים והחד-משמעיים של המחוזי לא כך הוא הדבר) אזי בסוגיה זו פסק דינו של כב' השופט שטיין מנוגד לקביעת פסק דינם של כב' השופטים אהרון ברק, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס.