האם הצדק במחוזי או בעליון?
איך ייתכן שפסק דין של בית המשפט העליון בישראל סותר את עצמו?
לפני כשבע שנים ביקשתי עזרה מן הצדק. לאחרונה פגשתי בעיוות צדק שנוצר לטעמי בעקבות פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 1839/19 שעסק בשיעור מס שעלי לשלם. בית המשפט קיבל את עירעורה של רשות המסים וקבע כי בניגוד להכרעה שניתנה לטובתי, בבית המשפט המחוזי, עלי לשלם על תמורה שקיבלתי מאלביט בגין מוניטין ומניות אזימוט את המס הגבוה שדרשה הרשות, ולא מס נמוך יותר כפי שפסק המחוזי.
כך הצטרפתי לסטטיסטיקה העגומה והתמוהה המלמדת כי בית המשפט העליון נוטה לאמץ את עמדת רשות המסים ככל שהיא מפסידה במחוזי ומערערת בפניו. לפי מדגם של עו"ד יניב שקל, היחס בבית המשפט העליון הוא פי 15 לרעת הנישומים. (עיתון גלובס, עירעורי מס בעליון, אלה לוי-וינריב 15.12.2016).
הסוגיות שעלו במקרה שלי מורכבות ודורשות מומחיות במיסוי. לכן בחרתי להציג סוגיה אחת הממחישה את העיוות, בשפה פשוטה של מהנדס ותעשיין, ללא פלפולים משפטיים והיפותטיים.
בפסק דינם קבעו שופטי העליון עיקרון לצדק: בעלי רווחים זהים ישלמו למדינה בגין רווחיהם מס זהה.
אולם בחירת השופטים לאמץ את עמדת רשות המיסים דווקא מובילה לעיוות ולתוצאה הפוכה בדיוק. כך לדוגמה, על פי פסק דינם, נישום שעשה אקסיט מהיר ישלם מס נמוך, ואילו נישום ששקד שנים רבות דווקא ישלם מס גבוה, על רווח זהה. על פי פסק דין המחוזי שבוטל הנישומים היו אמורים לשלם מס זהה על הרווח הזהה.
הכיצד ייתכן ששלושה שופטי העליון, כב' השופט אלכס שטיין, כב' השופט נועם סולברג וכב' השופט ג'ורג' קרא, בחרו עמדת צד שמובילה לתוצאה הפוכה בדיוק לעיקרון הצדק עליו טענו שהסתמכו בפסק דינם? איך קורה שפסק דין המחוזי שדווקא תואם את דגל הצדק אותו הניפו שופטי העליון דווקא בוטל על ידם?
אולי בשלה העת לצרף לעליון שופטים המתמחים בתחומי מיסוי מורכבים אלו, כפי שיש במחוזי?
המקרה שלי חלוט אך אני כותב למען ישראלים שעלולים להידרש למערכת המשפט.
שלמה ריזמן - יזם, תעשיין, ועושה בתחום החברתי.
דוגמה להמחשת העיוות:
חברת אזימוט טכנולוגיות שבבעלותי נרשמה בשנת 2000 למסחר בתל אביב. בשנת 2010 מיזגתי את החברה לאלביט. סוגיה שעלתה הייתה כמה מס עלי לשלם על רווח הון מהתמורה הכספית שקיבלתי עבור מניותי?
פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר, אחרי שהעמיק בסוגיה, קיבל את עמדתי וקבע כי בעיקבות רפורמת מס משנת 2006 שקראה לאחידות ופשטות במיסוי עלי לשלם מס אחיד של 25%. לשיטתו כך כתוב בחוק באופן ברור וזו גם כוונת המחוקק. אבל העליון ביטל זאת וקבע נוסחת "מיסוי לינארי" שתוצאתה מס גבוה יותר, מאחר ולשיטתו לשון החוק אינה ברורה ולפיכך יש לפרש את כוונת המחוקק והצדק.
בפסק דין העליון (סעיף 68) הכריז כב' השופט אלכס שטיין כי "הצדק האופקי דורש שבעלי רווחים זהים ישלמו למדינה בגין רווחיהם מס זהה". אולם דומה שפסק דינו מוביל לתוצאה הפוכה לגמרי.
הנה דוגמה מעולם העסקים האמיתי: שלושה נישומים רכשו כל אחד בנפרד ובמועדים שונים חברה פרטית. בהמשך הדרך כל אחד מהם הנפיק את החברת שלו בבורסה. בשנת 2010 כל אחד מכר את מניותיו. שלושתם ברווח זהה.
כמו כל נישום אחר בישראל ובעולם שלושתם העדיפו, בהתאם לחוק, לשלם מס במועד מכירת המניות, ולא קודם לכן במועד הרישום למסחר במסגרת ההנפקה בו הרווח למניה היה פיקטיבי, זמני ו״על הנייר״ בלבד. במועד ההנפקה הם גם טרם ידעו אם ברבות השנים החברה תצליח או תיכשל, שאז היו עלולים למצוא עצמם כמי ששילמו מס על רווח שמעולם לא הרוויחו.
לכן שילמו את המס בחלוף השנים, כאשר מכרו בפועל את המניות, ידעו בדיוק כמה הרוויחו באמת וגם קיבלו כסף לכיסם ממנו יכלו לשלם מס.
איזה מס ישלמו שלושת הנישומים על הרווח הזהה?
לפי פסק דינו של העליון, שקבע "נוסחת מס לינארי", נישום שרכש לדוגמה את מניות החברה שבבעלותו בשנת 2008 ועשה "אקזיט מהיר" תוך שנתיים, הוא ישלם רק 25% מס. במקרה כמו שלי, המניות נרכשו 10 שנים קודם לכן והמס יהיה 31%. ואילו נישום שלישי, שרכש לדוגמה את המניות ארבעים שנים קודם לכן ב- 1968 ושקד יותר מכולם בטרם פגש כסף, הוא ישלם לפי פסק דין העליון על רווח זהה לחלוטין 40% מס.
לעומת דוגמה מוחשית זו, מהחיים העיסקיים האמיתיים, פסק דינו של העליון מתדיין עם עצמו ארוכות, מפתח תזות כלכליות היפותטיות שנשענות על נוסחת החישוב "הלינארי" ועל תקנות המס, והופך תיזות אלו לעובדות ומציאות עיסקית וכלכלית מוגמרת שאין בילתה.
כך מגיע ורואה פסק הדין (סעיף 35) את הנישום, שעמל הכי הרבה שנים מכולם, באור שונה לגמרי, ובוחר לתארו כמי ש"בחר לשבת על הגדר" ועתה מבקש לעצמו "מתת". היינו, כנישום ש"דחה" תשלום מס (על רווח פיקטיבי שכלל לא שילשל לכיסו במועד ההנפקה) ועתה הוא מבקש לשלם "מס מופחת". פסק הדין מעניש אותו במיסוי הכי גבוה מכולם, על רווח זהה.
כאמור, לפי פסק דינו של המחוזי שבוטל שלושתם אמורים לשלם מס אחיד וזהה בשיעור 25%.
ואילו בעיקבות פסק דינו של העליון, שבחר לאמץ את עמדת רשות המיסים, נוצר עיוות ונישומים בעלי רווח זהה משלמים למדינה מס שונה, בניגוד לעיקרון הצדק שהתווה העליון לעצמו באותו פסק דין.
נערך ופורסם ע"י עיתון דהמארקר 4.07.2021